פסק-דין בתיק ת"א 32726-01-11

1.         בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. התובעת ילידת 1943 וביום 24.11.09 נפלה, לטענתה, בכניסה לשכונה בה הינה מתגוררת בתחומה של הנתבעת. על פי הנטען בתצהיר התובעת, הנפילה ארעה מחמת שהייתה גבשושית, היה חושך וגשום והתובעת נפלה על הגבשושית כשפניה נפגעו מגדר ומעקה ברזל. התובעת צרפה לתצהירה תמונות ממקום התאונה.

            כתוצאה מהתאונה, נחבלה התובעת באגודל שמאל, בכף יד ימין, בכף רגל ימין, בפנים וברגל שמאל. ד"ר רינות מומחה רפואי שמונה בתחום האורטופדי מטעם בית המשפט קבע, כי נותרה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 9.5% וזאת בגין הפגיעה בשורש כף יד ימין ובאגודל שמאל. התובעת טענה לנזקים מיוחדים בגין עזרת צד ג' לעבר, הוצאות רפואיות והוצאות נלוות, וכן תבעה פיצוי בגין נזק כללי- בראשי הנזק של כאב וסבל, הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' לעתיד.

2.         הנתבעת כפרה באחריותה לתאונה, הן ביחס לעצם התרחשות התאונה בנסיבות הנטענות על ידי התובעת, והן ביחס לאחריותה בנזיקין גם אם תתקבל גרסת התובעת ביחס למקום התאונה הנראה בתמונות שצרפה.

3.         בתאריך 26.6.12 העידו בפני התובעת ובעלה.

דיון :

4.         לאחר שעיינתי בעדות התובעת ובעלה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה, הן מאחר שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להצביע על הנסיבות הספציפיות שהביאו לנפילתה, והן מאחר שבהתייחס לתמונות שהציגה כראיה למפגע, לא ניתן לקבוע את אחריותה של הנתבעת בעוולת הרשלנות.

5.         כבר בראשית הדברים אציין כי בגרסת התובעת לעניין המפגע הנטען, נפלו סתירות. בעוד שבתצהירה טענה התובעת כי נפלה על גבשושית ולא הזכירה כלל קיומו של בור, הרי שבעדותה עמדה על כך שהנפילה אירעה מחמת שרגלה נתקלה בבור לאחר שעברה את הגבשושית: " הרגל שלי נתקלה בבור. גבשושית אני עוברת" ובהמשך: " לא נכון שזה גבשושית אלא זה בור... בדרך יש גבשושית ואח"כ את הבור. אני עברתי את הגבשושית ונפלתי בבור" (עמ' 7 שורות 23,27, 29-30 לפרוטוקול).

            התובעת נדרשה לסמן על התמונות שהגישה היא עצמה, את מקום התאונה וכן את הגדר ממנה נפגעה בעקבות נפילה. התובעת סימנה תחילה ב- X את הגדר שנמצאת מול המקום בו נפלה ולאחר מכן סימנה ב- X גדר אחרת- את הגדר הנמצאת בצד מקום הנפילה אותו סימנה. כשנדרשה ליתן הסבר, הודתה התובעת:

 " אני לא יכולה לאתר בדיוק את המקום שנפלתי".

            המדובר בתמונות שצרפה התובעת עצמה לתצהירה כראייה למפגע ולמקום בו נפלה. העובדה שהתובעת לא יכלה להצביע ברורות על המקום- מערערת את מהימנות גרסתה.

בעניין זה אוסיף כי עיון בשתי התמונות על גביהן סימנה התובעת את מקום הנפילה עצמה- מקום החיבור בין המדרכה לרחוב, מצביע על כך שגם לעניין מיקום המפגע עצמו לא דייקה התובעת, שכן בתמונה אחת סימנה התובעת את המקום כמקום הנמצא לאחר השיפוע הנראה בתמונה, ואילו בתמונה אשר בה נראה המקום מקרוב, סימנה התובעת את מקום הנפילה כקרוב יותר לגדר במקום בו טרם הסתיים השיפוע.

גם טענת התובעת כי "עפה" כ- 3 מטרים ממקום הנפילה, עד לגדר הנמצאת ממול, מעוררת תמיהות כשלעצמה.

לעניין עצם התרחשות הנפילה והגורם לה, עדותה של התובעת הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, שכן בעלה הודה בחקירתו כי איננו יודע במדויק היכן ארעה הנפילה (עמ' 14 שורה 29, עמ' 15 שורות 4,5,13).

            לגבי עדות יחידה של בעל דין כמשמעותה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות, נקבע כי בית המשפט לא יפסוק בהליך אזרחי בהסתמך על עדות יחידה כזו, אלא אם נתן טעם וינמק מדוע מצא לנכון להסתפק באותה עדות יחידה.

            דרישה זו המופיעה בפקודת הראיות, באה להזכיר לבית המשפט כי בנסיבות בהן קיימת רק עדות אחת מטעם התובע, או בן משפחה קרוב, או אדם מעוניין מטעם אותו צד, יש צורך בטעם אמיתי וכבד משקל (המבוסס על סבירות ביחס למכלול הראיות שהוגשו ונסיבות המקרה), המצדיק קביעה על פי אותה עדות בלבד, זאת, אף אם לא הובאה כנגדה כל עדות מפריכה. ראה בספרו של י' קדמי "על הראיות" מהדורה תש"ע, בעמ' 1435- שם קובע המלומד כי דרישת ההנמקה אינה פורמאלית גרידא, אלא מהותית אשר אף נועדה לאפשר לערכאת הערעור לבחון את ההחלטה המתבססת על אותה עדות יחידה.

            במקרה דנן, נוכח הסתירות והבלבול בעדות התובעת עצמה, אשר הודתה מפורשות כי אינה יכולה להצביע בוודאות על מקום הנפילה, לא מצאתי נימוק אשר יצדיק קבלת גרסתה על בסיס עדותה היחידה בלבד.

            בעניין זה אפנה גם לסתירה בין עדות התובעת, כי בעלה ראה אותה חוזרת לביתה פצועה, כבר מחלון המטבח (עמ' 10 שורות 6,8, 14-17), לבין עדות הבעל אשר טען כי התובעת הגיעה לבית בעת שהוא ישב בכניסה לבית. הבעל לא זכר כלל כי ראה את התובעת כבר מחלון המטבח, או כי נכח באותה עת במטבח ולא הזכיר כלל כי פנה אליה בדברים דרך אותו חלון כנטען על ידי התובעת. אילו זו הייתה הסתירה היחידה בעדויות, הרי מאחר שאינה נוגעת לנסיבות הנפילה ממש, לא היה בה די כדי לדחות את גרסת התובעת. אולם, מאחר שכאמור סתירה זו מתווספת לכך שהתובעת אף לא הייתה עקבית ביחס למקום הפגיעה ולסיבה לנפילה (בור או גבשושית), אין כל נימוק אשר יאפשר הכרעה בתביעה על בסיס עדות יחידה ומבולבלת זו.

6.         גם אלמלא היו נופלות סתירות ותמיהות בעדות התובעת, סבורתני כי התובעת לא הצביעה על אחריותה של הנתבעת בנסיבות. לעניין העדר תאורה, יצוין כי התובעת הודתה בעדותה כי המדובר היה בהפסקת חשמל (עמ' 6 שורה 28), התובעת לא הציגה כל אסמכתא למשך הזמן בו נמשכה הפסקת החשמל, לא טענה כי המדובר בהפסקת חשמל יזומה שהנתבעת יכלה להיערך לה מבעוד מועד, או כאילו נמשכה זמן רב ולמרות זאת, הנתבעת לא דאגה לתאורה חלופית.

            בהערת אגב יצוין, כי גם לעניין זה, המדובר בעדות יחידה ולא הובאה כל עדות נוספת שבנקל ניתן היה להציג, מיתר תושבי אותה שכונה, בדבר הפסקת חשמל במועד הנטען, באותו איזור.